עברו תשעה חודשים מאז שפרצה המלחמה. מאות אלפי צעירים גויסו בצו שמונה. רבים מהם סטודנטים שנאלצו לדחות את הלימודים. כעת, לאחר שהשתחררו, הם שבו לאוניברסיטאות ולמכללות. כלפי חוץ הם נשארו אותם צעירים וצעירות שאפתניים, אבל רובם חוו טלטלה נפשית שעוד לא חלפה.
נכון, יש שונות רבה באופי השירות שהיה להם: כאלה שהיחידות שלהם לחמו בעזה, אחרים שירתו בצפון וכאלה שהיו בתפקידים עורפיים. עבור רובם זהו מצב מלחמה מתמשך עם אפשרות לקריאה חוזרת בצו 8 לסבב נוסף של מילואים. כעת הם מנסים לאזן בין צרכים אישיים, משפחתיים ולימודיים. כמה מהם פוטרו מעבודה ושרויים בחוסר וודאות. במישור הזוגי והמשפחתי – חלקם בקשר זוגי, אחרים התחתנו לאחרונה. לכולם צורך עז להיות עם משפחותיהם. הנה כמה ביטויים ששמעתי מהצעירים האלה: "הבנתי שחיים פעם אחת. צריך לבלות. קבלתי פרופורציות… שום דבר לא הוגן… הכול יכול לקרות לכולם". "המילואים נתנו הרבה זמן לחשוב", "חברה נפלו כמו דומינו… היה לי קשה לחזור ללמוד". "הזימון למילואים [בפעם השלישית] גרם לי להיות חולה, נפלתי בלימודים".
כולנו מייחלים שהמלחמה תסתיים, שהחטופים יחזרו הבייתה, שתושבי הגליל ישובו לבתיהם, שנשוב להיות מדינה נורמלית. כשכל זה יקרה הסטודנטים שלנו כבר לא יזדקקו למועד ב' בגלל סיוטי-לילה ודאגות.
