לדחות למחר-כך

נערה שחושבת

מיומנה של מתבגרת:

זו שעת אחר צהרים ואני צריכה להתכונן לבחינה במתמטיקה. חומר קשה ומשעמם. הקצבתי לעצמי חצי שעה. הצצתי בשעון כדי לקחת זמן ותוך כדי שמתי לב שסשה שלחה לי הודעה. עניתי לה ונגשתי למקרר לקחת אפרסק. כשפתחתי את המקרר הפלתי לא בכוונה סיר קטן עם מרק. רצתי לנגב מהרצפה. בדרך חזרה לחדר שלי שמעתי מהסלון את הטלוויזיה (שפועלת אצלנו ללא הפסקה ובקול רם). עצרתי להקשיב כמה דקות. היה מעניין. בינתיים הייתי צריכה לגשת בדחיפות לשירותים. עברה כבר חצי שעה ולפתע הנייד צלצל. 'מה את עושה כעת?' שאלה סשה. 'מתכוננת למבחן' עניתי בטבעיות.  

 

התסריט הזה אינו דמיוני ולתופעה הזו יש שם: דחיינות. למעשה כמעט עשרים אחוז מהאוכלוסייה מציינים שהם לוקים בדחיינות כרונית. אצל תלמידים וסטודנטים המספרים גבוהים בהרבה, שבעים אחוז מהם נוהגים להשאיר את הכנת המטלות וההתכוננות למבחנים לרגע האחרון.

מחקרים שנערכים בשנים האחרונות מגלים שהתופעה אוניברסאלית: אין הבדל בין גברים לנשים, בין מדינות ותרבויות שונות, וגם בין מקצועות ותחומי עיסוק. דחיינות נוגעת למרבית התחומים בחיינו, לא רק דחיית הכנות לקראת מבחן והגשת מטלות לימודיות. גם עריכת בדיקות רפואיות, קניית כרטיסים להצגה ורכישת חולצה חדשה מתעכבות יותר זמן מהדרוש. לכאורה מדובר בהרגל קטן ומעצבן, אבל במציאות זוהי תופעה חמורה שמכשילה ואפילו מסכנת אותנו. למשל התברר שבמהלך סמסטר אחד אותם  סטודנטים שדחו הגשת מבחנים ותרגילים גם חלו יותר פעמים מעמיתיהם הדייקנים. הם דחו את הביקור אצל הרופא כשחשו ברע וגם לא לקחו תרופות במועד.

מהן הסיבות לדחיינות? חוקרים מבחינים בין שלושה סוגי דחיינות. הראשון מכונה 'דחיינות של התרגשות' – קנייה של הכרטיסים ברגע האחרון כרוכה בלא מעט אדרנלין ואופוריה. רבים משוכנעים שהם פועלים יותר טוב תחת לחץ. האמונה הזאת פשוט אינה נכונה. השני – הימנעות עקב חשש מכישלון, ואפילו חשש מהצלחה. הם אינם בטוחים האם ניחנו בכישרון המתאים, במיומנויות הראויות. כאשר הם צריכים למלא משימה הם חשים משותקים וחוששים להצטייר כטיפשים וחסרי יכולת. אחדים יגוננו על הדימוי העצמי שלהם בתירוץ ש'העבודה הזו אינה כה חשובה', אחרים ישלו את עצמם שלחץ הופך אותם יותר יצירתיים. הם היו מעדיפים שאחרים יחשבו שאינם מתאמצים מספיק מאשר שהם חסרי יכולת. עם הסוג השלישי נמנים אלה המתקשים בקבלת החלטות. ההימנעות, משחררת אותם, להרגשתם, מהאחריות הכרוכה בתוצאות ההחלטה. למרות שדחיינות נדמית כהיפוכה של אימפולסיביות לשתי התכונות מכנה משותף- קושי בניהול עצמי. למעשה ההרגל הזה נובע וגם נגרם מחרדה, לחץ ודיכאון והוא נעלם אצל מתבגרים שמרוצים מחייהם. ועוד מתברר שמתבגרות, יותר ממתבגרים, נוטות לדחות מטלות לימודיות בגלל חשש לכישלון ועצלנות, בעוד של אצל הבנים הדחיינות היא יותר סממן של נטייה  להסתכן וגם מרד בבעלי סמכות.

כיצד נוכל לסייע למתבגרים והמתבגרות שלנו? ראשית, להתמודד עם ערכים שמעודדים ניצול נעים של זמן פנוי והימנעות מקביעת סדר יום מחייב. חשוב לשכנע בחשיבות אותם ערכים ישנים וטובים שמעודדים ביצוע משימות, קביעת סדר יום וניצול יעיל של הזמן. יתכן שהדרך היעילה ביותר היא פשוט להתניע תהליך, לבחור בחלק אחד קטן מהמעמסה הגדולה ולעשותו. אחרי עשר דקות ההמשך כבר יהיה הרבה יותר קל.