האם להמשיך את נסיעת המשלחות לפולין?

הוויכוח שהתעורר בין ממשלות פולין וישראל על נסיעת משלחות לביקור במחנות הריכוז הזכיר לי התנסות אישית שהייתה לי לפני עשר שנים. רחל, אשתי, נסעה ללמוד את התרבות הפולנית באוניברסיטה היאגלונית בקרקוב ואני התלוויתי אליה. שהינו שלושה חודשים שבמהלכם כתבתי בלוג ושלחתי אותו למשפחה ולחברים. מתוך המכתבים האלה בחרתי אחד שעוסק ביחס שלנו, הישראלים, לפולין בכלל ולביקורי המשלחות במחנות ההשמדה. אשמח לקרוא את דעתכם. 

9.8.2012

שלום מקרקוב שמזג האוויר שלה הפכפך ומדי כמה שעות צריך להמיר את המטריה בשמשייה. אני שולח עוד כמה הרהורים לששת הקוראים שלי… (דן בן אמוץ, זוכרים?)

גם השבוע טיילתי בפארק היפה שליד המלון וגם הפעם התעניינתי לדעת מי האנשים שפסליהם מוצבים לאורך השבילים. על השלט של אחד מהם נכתב: 'מקסימיליאן קולבה, 1894- 1941'

'מי זה?' שאלתי  שני נערים ונערה שישבו על ספסל סמוך. 'זהו כומר שנרצח באושוויץ'. התפלאתי. 'חשבתי שרק יהודים נשלחו לשם'. אמרתי להם. 'תתפלא, הרבה פולנים מתו שם והכומר הזה בחר להחליף נידון אחר ולמות במקומו'. את שמו של הכומר קולבה, שההקרבה הנאצלת הזו הפכה אותו לגיבור לאומי וקדוש נוצרי, פגשתי שוב בביקור שערכתי במחנות הריכוז של אושוויץ-בירקנאו. זו הפעם הראשונה שהגעתי לשם, למרות שאת צילומי המקום ראיתי אין ספור פעמים. לא ידעתי למה לצפות והייתי בסקרנות מתוחה לדעת כיצד אחזור מהביקור. אם ביקרתם, וגם אם לא, אתם יודעים: זה מקום קשה. המשרפות, הגדרות החשמליות, הצריפים הדחוסים. זהו מוזיאון שהוא גם בית הקברות הגדול בעולם.

לביקור נסעתי לבד. רחל נשארה בקרקוב. כשהייתה ילדה שמעה את סיפורי הזוועות שאביה, ניצול מחנה עבודה רוסי, וקרובי משפחה אחרים סיפרו לה, ומאז היא מתרחקת מכל דבר שנקשר למחנות ריכוז. מדי שנה ביום השואה היא מבקש לכבות את הרדיו והטלוויזיה. רחל היא דוגמה מובהקת של הדור השני. הביקור באושוויץ היה פחות קשה (או בעצם פחות מרגש, ללא דמעות) מכפי שציפיתי. הפולנים השאירו את המבנים האיומים ושאר העדויות הנוראות האלה כמו שהם. הם כמעט ולא מנסים להוסיף נופך אישי שיעזור להזדהות עם הקרבנות ולעכל את הזוועה הזו. מדי שנה מגיעים לכאן מכל העולם כמיליון וחצי תיירים והמספרים הולכים וגדלים. בסיור שהשתתפתי בו היו 10 סטודנטים מארצות שונות ומדריך פולני דובר אנגלית. הוא היה בסדר – ענייני ואינפורמטיבי, אבל הכול היה מנוכר, ללא ההקשרים מעבירי הצמרמורת בארץ. אני יודע שזו השוואה מופרכת אבל יצאתי מזועזע ונדהם מהביקור בשני מוזיאונים אחרים: 'יד ושם' ומוזיאון הפורט התשיעי בקובנה-ליטא.  

לעתים קרובות אנו שומעים מצעירים שחזרו מביקור בפולין, עד כמה הנסיעה הייתה משמעותית וכיצד שינתה את חייהם והפכה אותם יותר מודעים ופטריוטים. מדוע זה קורה? אולי השהות המשותפת עם עוד ישראלים, אולי ההדרכה והליווי של ניצול שואה, אולי הטקסים, אולי ההכנה שהם עברו, מי יודע. אני, מכל מקום לא עברתי 'חוויית מפתח' (כפי שמכנה זאת הסוציולוג גד יאיר) מטלטלת כזו. יותר נגע לליבי הביקור ברובע היהודי הישן של קרקוב, על בתי הכנסת ובית הקברות הישן  שבו (השני הכי עתיק באירופה). ברובע הזה צילם סטיבן שפילברג את 'רשימת שינדלר' ומאז שהסרט יצא לאקרנים הרובע הפך אבן שואבת לאלפי תיירים שמציפים אותו מדי יום. לאחר הביקורים האלה התחלתי לתהות האם לא ניתן היה לבנות בארץ, ב 5000 השקלים שעולה הנסיעה לפולין, תכנית חינוכית יותר משמעותית ואפקטיבית. הרי החומרים על השואה והתקומה נמצאים אתנו, בכל פיסת קרקע, בכל בית.  

ועוד הפתעה. כבר חודש בקרקוב ולא פגשנו אף תייר ישראלי. הייתם מאמינים? אולי משום שאיננו מסתובבים באתרים שישראלים נוהגים לבקר בהם, כאלה שקשורים ליהדות פולין ולשואה. הנה ההוכחה. שלשום הלכנו למוזיאון על ההיסטוריה של קרקוב בתקופת מלחמת העולם השנייה. המוזיאון נחנך לפני שנתיים באתר שבו עמד מפעל המתכת של אוסקר שינדלר, תעשיין צ'כי גרמני שהציל 1098 יהודים. במגרש החנייה עמד אוטובוס עם קבוצה גדולה של משפחות דתיות. אי-אפשר היה לפספס את נוכחותם הקולנית. 'מאין אתם', שאלנו את אחת הנשים. 'מרחבי הארץ, אני למשל מגוש עציון אבל יש כאן גם מפתח תקווה והגליל. לקחנו את סבא, ניצול אושוויץ, לביקור הראשון שלו כאן', היא סיפרה. אחר כך סיפרנו לה על נסיעת הלימודים שלנו (היא הרימה גבה) וגם על יופייה של קרקוב. 'הפולנים האלה, לא מפסיקים לבנות דברים חדשים, יימח שמם', היא הגיבה. תגובות כאלה שמענו גם מחברים שסיפרנו להם על תכנית הנסיעה שלנו. אני יכול להבין מהיכן נובעת התגובה הזו, אבל קשה לי להסכים אתה. אנסח את הדברים בזהירות. נכון שהייתה ועדיין ישנה אנטישמיות בפולין (בחודש שאנחנו פה טרם נתקלנו בה) וגם היו משתפי פעולה פולנים שסייעו לנאצים, אבל הפולנים במלחמת העולם השנייה היו בעיקר קרבנות. כ 140,000 פולנים נרצחו באושוויץ (אחד מהם היה כאמור מקסימיליאן קולבה) ומיליונים נספו במלחמה. הזוועות התרחשו על אדמתם אבל נעשו על ידי צבא של עם אחר. כשברק אובמה שגה בלשונו לפני חודשיים ואמר the Polish death camps, הוא חטף ביקורת מהפולנים ומיהר להתנצל. הביטוי הזה 'יימח שמם' נכון בודאי לכל הצוררים אבל אינו הוגן כשמשמיעים אותו כלפי העם הפולני כולו. 

זהו, מספיק להיום. ביום שני הקרוב אנו מסיימים שישה שבועות בקרקוב ומתחילים טיול של שישה שבועות בפולין. התחנה הראשונה – שבועיים בוורשה. נבקר, בין השאר בשדליץ, עיר הולדתו של יהושע לרנר, אביה של רחל.

להתראות. אליעזר