לפני כמה שנים עבדתי כפסיכולוג בבית ספר יסודי. זה היה מבנה גדול ומיושן ששכן בלב שכונה של משפחות מהמעמד הבינוני-נמוך. למדו בו יותר מ 700 תלמידים. בגלל התקנים הדלים של משרד החינוך התאפשר לי לבקר בו רק יום אחד בשבוע. ליועצת הפעלתנית היה חשוב לנצל כל דקה והיא מילאה את היומן שלי בעוד ועוד פגישות היוועצות. במפגשים האלה נכחו הורים ומחנכת שספרו על התלמיד (שלא נכח בפגישה) ועל תפקודו בבית ובכיתה. מכיוון שרוב המפגשים עסקו במקרים חדשים, לא עמד לרשותי אבחון מקיף ואת ניסוח הקשיים ואיתור הגורמים להיווצרותם ביססנו על הדברים שנאמרו בחדר. לקראת סיום חיפשנו דרכים מעשיות כיצד לפתור את הבעיות. בדקות המעטות שנותרו לפני הצלצול של פעמון בית הספר, מיהרתי לשרטט כמה המלצות ראשוניות, כלליות. בתמימותי קיוויתי שההורים והמורה יבינו את כוונותיי ויישמו אותן בהצלחה. אף שהמפגשים התנהלו ברוח טובה והסתיימו בנימה אופטימית, רק לעתים רחוקות פגשתי שנית את ההורים והמורה, כי בינתיים כבר הגיעו פניות חדשות. השבועות חלפו וכשבדקתי עם היועצת האם משהו התקדם עם המשפחות שכבר פגשתי, תשובתה הייתה שלילית ומאכזבת. בהדרגה התגנבה תחושה עמומה ששיטת העבודה שלנו לקויה, אבל לא ידעתי כיצד לשפר אותה.
את המתכונת הזו של שיחות היוועצות פיתח ג'ראלד קפלן. קפלן היה פסיכיאטר ילדים צעיר שעלה לישראל מאנגליה בשנת 1948. הוא שאף לתרום למדינה שזה עתה קמה. את תחילת דרכו עשה כמנהל המערך הטיפולי של עליית הנוער. לרשותו עמד צוות מצומצם של פסיכולוגים ועובדות סוציאליות שהיו אחראים על הטיפול ב 16000 מתבגרים, רובם ניצולי שואה ששכנו בלא פחות ממאה פנימיות וכפרי נוער[i]. בביקורים שערכו בכפרי הנוער התברר לצוות הטיפולי שהמדריכים והמורים באותם מוסדות כורעים תחת הנטל ולא מסוגלים לטפל בטראומות שהילדים נשאו עמם. גם השיטות המסורתיות שכרוכות באבחון פרטני שמוביל לטיפול ממושך, היו לא מעשיות לנוכח 1000 ההפניות שהצוות קיבל בשנה הראשונה. יש לזכור שהכפרים היו מרוחקים והדרכים משובשות, כך שגם לא ניתן היה להסיע את המתבגרים למרפאה מרכזית. קפלן הבין שנחוץ מודל עבודה חדש שיתגבר על האילוצים הלוגיסטיים. לשם כך הוא וצוותו נהגו לנסוע לכל מוסד. תחילה נפגשו עם כל אחד מהצעירים כדי להתרשם ממצבם ואחר כך שוחחו עם המדריכים ובררו מדוע הפנו אותם לייעוץ. וכמו שקורה בתגליות רבות שמתרחשות באקראי, קפלן שם לב שהמדריכים היו שבויים בתפיסות סטריאוטיפיות ששיבשו את יכולתם לעזור. אבל בתום השיחה, לאחר שנחשפו לדעות אחרות, המדריכים קבלו רעיונות חדשים וגישה מקצועית להבנה וטיפול בחניכים שלהם.
למרות שהיוועצות היא תהליך עקיף, קפלן גילה שהיא תורמת לבריאות הנפש של הילדים לא פחות מטיפול ישיר. ועוד הוא גילה שהמפגשים עם הנועצים צריכים להתנהל במוסד עצמו, היכן שלנועצים יותר קל לשוחח וגם הסביבה המיידית מספקת לצוות הטיפולי מידע חשוב על המקום ועל האנשים שנמצאים בו. תנאים חשובים נוספים שמתקיימים בהיוועצות: היא מבוססת על גישה שוויונית, ללא כפיה של דעות וכולה ממוקדת בצרכים של הנועץ. בשונה מפסיכותרפיה דינמית בהיוועצות אין פרשנות של דברי הנועץ והיא עוסקת בתכנים הגלויים שעל הפרק. קפלן ראה בהיוועצות ציר מרכזי של העבודה המערכתית, ומודל העבודה שהציע הפך עם השנים למסד דומיננטי בעבודתם של פסיכולוגים יועצות בבתי הספר בישראל ובעולם[ii].
עם זאת, קפלן ושותפיו הודו שלהיוועצות יש כמה חסרונות בולטים. הם שמו לב שהידע הרחב וההנחיות המתוחכמות של המומחים לא יושמו כהלכה על ידי אנשי השטח. זאת משום שעריכת התערבות יזומה מחייבת רמה מקצועית וניסיון רב, אבל אותם מטפלים חסרי הכשרה עיוותו את ההנחיות המתוחכמות ולעתים גרמו לנזק במקום תועלת. מגבלה נוספת נוגעת לסינון ולבחירה של המטופלים. לעתים ההפניות עסקו במקרים חמורים וברמת סיכון מעבר ליכולתם של המסייעים הלא מקצועיים. לעתים התברר שמקרים מדאיגים נפתרו מעצמם. למשל מרבית האנשים מצליחים להתמודד עם משבר של גירושין גם בלי לבקר בקליניקה של מטפלת זוגית. להתערבות היזומה של ההיוועצות יש מגבלה נוספת. כל עוד יחיד חווה מצוקה רגשית ולא חושף אותה, היא נשמרת כעניין פרטי שרק אתו צריך להתמודד. ברגע שמוציאים את הבעיה לאור ומתחילים לטפל בה, הופכת החשיפה עצמה למשקולת רגשית, כזו שעלולה להחריף את הבעיה במקום לפתור אותה. למשל כשהמידע על הריון לא רצוי דולף לאנשים מסביב, הנערה נקלעת למערבולת מלחיצה של בושה וחשש מחשיפה.
נשוב לבית הספר היסודי שלי. כשהתסכול שלי גבר משיטות העבודה ומהתוצאות הדלות, התחלתי להרהר במתכונת שהציע ארגון הבריאות העולמי – החלפת תפקיד. אולי נכשיר מורים לטפל בתלמידיהם? לכאורה, הרעיון נשמע הזוי, כזה שמנפץ את הפרדיגמות הישנות ואת חלוקת התפקידים המסורתית. הרי המורים כה עמוסים. מהיכן ניקח את שעות ההוראה ומי יממן אותן? בנוסף, חסרה למורים הכשרה בנושאים שקשורים להתערבות פסיכו-חינוכית. הם לא למדו פסיכופתולוגיה, לקויות למידה ושיטות התערבות. בגלל חוסר ידע וניסיון גם לא יעמוד לרשותם שיקול דעת והבנה כיצד הפעולות שהם עורכים משפיעות על שלומו של הילד.
[i] הקטע לקוח מתוך ספר על תוכנית מעטפ"ת שעומד להתפרסם בקרוב.
[i] Caplan, G., Caplan, R. B., & Erchul, W. P. (1994). Caplanian mental health consultation: Historical background and current status. Consulting Psychology Journal: Practice and Research, 46(4), 2.
[ii] ארהרד, ר' (2017). היוועצות מעצימה: תיאוריה ומעשה. אוניברסיטת תל אביב: הוצאת רמות. עמ' 15.
לאליעזר יריב שלום, במהלך כתיבת הדוקטוראט שלי על ילדי ארצות האסלאם שנקלטו בעליית הנוער בשנות החמישים למדתי על פעילותו של מכון לסקר בתהליכי המיון הפסיכולוגי שהונהגו דאז. ג'ראלד קפלן מוזכר שם כפסיכיאטר ילדים ראשי של המכון שעבד עם המדור לריפוי פדגוגי שבעליית הנוער שאותו ניהלה שולמית בקליבנוב. בשנות החמישים רובם המוחלט של חניכי עלה"נ היו ילדי ארצות אסיה-אפריקה דבר שהשפיע באופן מובהק על התפתחות השירות הפסיכולוגי של הארגון. האם ידוע לך מקור כלשהו המפרט בהרחבה אודות פעילותו של ד"ר קפלן ? בברכה , דויד נמרוד