בסוף חודש מאי עומד להתקיים בירושלים יריד בינלאומי ענק על חדשנות בחינוך. בשבועות האחרונים מדריך משרד החינוך את כל אלה שפנו להציג בכנס (ואנחנו במעטפ"ת ביניהם) כיצד להסביר מה חדשני בתוכניות שהם עורכים. נדמה לי שהאתגר הכי גדול הוא לבנות תוכנית שמערערת על הנחות היסוד שבית הספר מושתת עליהן: למשל, מדוע לקבץ לכיתות תלמידים על פי גילם? כיצד לאפשר לתלמידים ללמוד את מה שמעניין אותם? האם נחוצים מבחנים וציונים? ומי בכלל זקוק למסגרת של שנת לימודים. אשתף אתכם (קצת באריכות) ברשמים שהיו לי מביקור בבית ספר שמערער על הרבה מוסכמות.
לפני עשר שנים ביקרתי בבית הספר תיכון לאומנויות בעיר וורוצלב בפולין. בית הספר עצמו שוכן בבניין ישן בשכונה ענייה בדרום העיר. בשיחות עם המנהל והמנהלת התברר שלשניהם סיפור אישי דומה: שניהם לא אהבו בילדותם את בתי הספר שלמדו בהם וההתנסות הגרועה דרבנה אותם להציע חוויה מתקנת של פדגוגיה אחרת. עם כניסתם לתפקיד הם שינו גישה והפכו את בית הספר המקצועי שהיה במקום לבית ספר ניסויי, כזה שמבוסס על משנתו של מרטין בובר. כיום לומדים בו 200 תלמידים גילאי 16-20.
הלימודים בנויים על קצב התקדמות אישית של התלמיד ועקרונית ניתן לסיים אותם בתוך שנה או שנתיים (עד היום רק שניים עשו זאת) וגם בחמש שנים. בנוסף לתעודת הבגרות ניתנת גם תעודה על לימודים מקצועיים. למעשה אין בבית הספר 'כיתות' וגם לא 'מחנכי כיתות'. לכל תלמיד מערכת שעורים ומקצועות שונה ואין מחייבים תלמידים ללמוד מקצועות שלא מעניינים אותם. כל תלמיד בוחר לו מנחה (טיוטור) ובתחילת הסמסטר הם מגבשים ביחד את המערכת האישית שעליו חותמים המורה והתלמיד. יוצא שבכיתות מתקבצים תלמידים לא על פי השתייכות גילית (דרגת כיתה), אלא על פי התעניינות ורמת הידע באותו תחום. התלמידים שפגשנו מהמסלול המוגבר לאנגלית הם בני גילאים ושנתונים שונים, אבל עם אותה רמת שליטה בשפה. בניגוד לגישת משרד החינוך הפולני שמאפשר להשאיר תלמיד שנה או יותר, כאן הם נמנעים ממהלך הרסני שכזה. לתלמידים ניתנת אפשרות לבחור את שאר מקצועות הלימוד, את המורה (מבין כמה) שמלמד אותו תחום. בנוסף לכך התלמיד גם מציין את הציפיות שלו להישגים בכל המקצועות ומדרג את מידת ההשקעה בתחומים שחשובים לו ובאלה שפחות. לבסוף הוא חותם על התכנית.
למרות שנהוגה חובת נוכחות, תלמידים יכולים ללמוד גם באופן עצמאי בבית. לא נהוגות כאן בחינות במתכונת שמוכרת לנו וכאשר תלמיד מרגיש הוא מוכן הוא ניגש למורה כדי שיבחן אותו. בתום 'המבחן' המורה שואל את התלמיד איזה ציון מגיע לו לדעתו ומניסיונם התלמידים אינם 'מנפחים' את ההערכות שהם נותנים לעצמם. לעתים קרובות תלמידים גם מבקשים מהמורה שיגדיר להם מה עוד נדרש כדי שיתקדמו. התלמידים מעדיפים להבחן בתנאים האלה ובזמן שנוח להם. כאשר מורים מתרשמים שהתלמידים משקיעים בלימודיהם, הם אפילו עשויים לוותר על בחינה ולתת ציון. לדעת המנהלים ניתן להחיל אחריות רבה על הלימודים על בני ובנות השש עשרה. הסנקציה על השתמטות: אלה שנעדרים מלימודים לא יקבלו, בסופו של דבר תעודת גמר.
כל מורה חונך עד 10 תלמידים שהוא אחראי עליהם. הם נפגשים מדי שבוע לשיחות קצרות ופעם בחודש (לפחות) לשיחות ממושכות. בבית הספר אין יועץ או פסיכולוג ועל הצד החינוכי-רגשי של התלמידים מופקד 'פדגוג בית הספר', מעין תפקיד של 'מחנך-על', יועץ למורים. ובכל זאת המנהלים מאמינים שזהו בית ספר טיפולי בזכות הקשרים החמים שבין התלמידים והמורים. התלמידים כאן יודעים שתמיד יש להם עם מי לדבר. למרות החופש הרב התלמידים זקוקים למישהו שיגיד להם מה לעשות והמורים מעודדים אותם לקחת אחריות על לימודיהם.
מעורר מחשבה. נשמח לשמוע את דעתכם.
