סערת התלמיד הטרנסג'נדר

תמונה של טראנסג'נדר

שנת הלימודים בבית ספר ממלכתי דתי בגבעת שמואל התחילה בסערה. להורי התלמידים של כיתה ג' התגלה שאחד הילדים הוא למעשה טרנסג'נדר שנולד בגוף של בת. מאחורי הקלעים התברר כי מיניותו של התלמיד כבר הייתה ידועה מאז שנכנס לבית הספר בכיתה א'. אימו ביקשה מהצוות החינוכי לפנות לבנה, שנולד במין נקבה, בלשון זכר. הנהלת בית הספר, מחלקת החינוך בעירייה, השירות הפסיכולוגי של משרד החינוך ומנהל החינוך הדתי  כיבדו את הבקשה והמשיכו לתמוך בתלמיד ובמשפחתו. בתגובה ההורים החליטו לא לשלוח את ילדיהם לבית הספר וסירבו לכל פשרה שהוצעה להם, כולל , פיזור ילדיהם בכיתות אחרות בשכבת ג'. "איך נסביר לילדים שלנו את זה? איך מעלימים מאתנו מידע כזה? הילדים שלנו מבולבלים. שיעבירו את התלמיד לכיתה אחרת אנחנו לא מוכנים שילמד באותה כיתה עם הילדים שלנו", הדגיש אחד ההורים. חבר מועצה של עירייה סמוכה ארגן הפגנה נגד הנהלת בית הספר. אבל למרות הפעילות הענפה של ערוץ 14 לפרסום ההפגנה, הגיעו אליה בודדים בלבד ובהן שתי חברות כנסת ממפלגות ימניות ודתיות. בתגובה תקפה חברת כנסת מהשמאל את החלטת ההורים: "הילד הקטן הזה חווה את ההורים של החברים שלו ושתי חברות כנסות מפגינים מולו. זה אקט בריוני".

לנוכח העמדה העיקשת של הרשויות וההתעקשות של האם שבנה יישאר בבית הספר, הקצינו הורי הכיתה את עמדתם ופתחו עבור ילדיהם כיתה מאולתרת בבית הכנסת בעיר. משרד החינוך הודיע בתגובה שלא יאפשר את פתיחת הכיתה והוסיף: "מערכת החינוך מחויבת לתת מענים חינוכיים לכל התלמידים באופן שוויוני ומכיל" וכי "המשרד מתנגד נחרצות לכל חרם או אמירה הקוראת לחרם, שבראש ובראשונה יש בהם כדי לפגוע בתלמיד". השבוע, לאחר חצי שנה מחשיפת המקרה, נכנע משרד החינוך ללחץ ההורים. בפניית פרסה שערכה מנהלת המחוז היא נימקה את החלטתה להעביר באמצע שנת הלימודים את התלמיד לבית ספר אחר בכך שהמהלך הוא "לטובת הילד". זאת בניגוד לחוות הדעת של אנשי המקצוע שהסבירו שמצבו הרגשי ותפקודו של הילד תקינים. עורך הדין של המשפחה מחה: "החלטת המשרד מעבירה מסר לפיו קבוצת הורים נחושה, קולנית ואלימה יכולה לגרום לסילוק מבית הספר של כל תלמיד או תלמידה שמתמודדים עם חריגות מכל סוג שהוא. אין לי שום הסבר לעמדת המשרד, מלבד יישור קו עם כוחות פוליטיים… זה מקרה קלאסי של התקרנפות".

מקרי מבחן כאלה מציירים מעגלים הולכים ומתרחבים של מעורבות ואינטרסים. במעגל הפנימי נמצאים ילדי הכיתה שכלל לא הבחינו בחריגות של חברם והתנהגו כרגיל במשך שנתיים, עד שהנושא נחשף. במעגל השני נמצא צוות המורים וההנהלה שכיבדו את בקשת האם ואת המלצות אנשי המקצוע. הם הבינו, כנראה, ששמירת הסוד היא הדרך היחידה לאפשר לכולם לחיות בשלום בנסיבות כה מורכבות. במעגלים הרחבים נמצאות קהילות עם אג'נדות מנוגדות שדווקא ששות להחצין את המקרה ולעורר מהומה. האם ההחלטה למנוע חשיפה הייתה מוצדקת? במכתב שפרסם עדי וולפסון, אב לבן טרנסג'נדר, בעקבות המקרה, הוא כתב:

שוב אנחנו מגלים כמה הסתרה היא לא נכונה לכל הנוגעים בדבר, ואיך על אף שמערכת החינוך בישראל התקדמה לא מעט בנוגע לקבלה של תלמידים מקהילת הלהט"ב, היא עדין לא השכילה להתנהל בצורה מערכתית, שקופה ורגישה מספיק. גם לנו, כהורים וכאזרחים יש עוד הרבה מה ללמוד מהמקרה המדובר בנוגע לקבלת האחר ולקבלת החלטות, ולזכור וליישם את שאמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך", כבסיס לכל התורה כולה.

ההמלצה של עדי וולפסון שובה לב במחויבות הערכית שלה, אבל מנוגדת לשכל הישר. הרי כל זמן שהסוד נשמר יכלו כולם להמשיך לנהל חיים קהילתיים תקינים. השתיקה גם מנעה תהליך של הדבקת סטריאוטיפים והדרה של יחידים מחוץ לקהילה. פופקביץ מתאר פרדוקס לפיו עצם ההצגה של ילד כמי שיש לו בעיה, הופכת אותו בו-זמנית הן לדמות שזקוקה לעזרה וגם לדמות 'חריגה' שצריך דווקא להתרחק ממנה. אולי ההנהלה חששה שדיווח על זהותו המינית של הילד (כפי שמציע וולפסון) תציג אותו באופן אמפטי אבל תהפוך אותו בו זמנית לדמות לא ראויה שצריך להרחיק אותה מבית הספר. מרגע שהנושא נחשף בתקשורת החלו להתעורר השאלות מהו 'נורמלי' ו'תקין' ומהו 'חריג'. דיון מהסוג הזה מנוסח לרוב באמצעות דיכוטומיות (כמו ',מלוכלך' מול 'נקי') והוא מחדד עמדות, מעורר רגשות עזים ומגבש במהירות את הזהות של חברי הקבוצה – תחושת 'אנחנו' מול ה'הם'.

ואכן, בחברה כה מקוטבת כשלנו, כל קבוצה נלחמת לשמר ולחזק את הערכים שלה, שלרוב מתנגשים בערכים של קבוצות אחרות. אמנון כרמון טוען שמאפייני הזהות של ישראל כמדינה 'יהודית ודמוקרטית' אינם זוכים להסכמה והם מושאים של מחלוקות ושל קרעים שלא מאפשרים לגשר על הבדלים ושונות באורחות חיים ובאמונות. זאת משום שהגדרת המדינה כ'יהודית' עוברת תהליך של הקצנה והיא לפותה בידי מונופול אורתודוקסי. ההורים ששלחו את ילדיהם לבית ספר ממלכתי דתי מסרבים לקבל התרחשות החורגות מהקוד התיאולוגי שהם מאמינים בו. אותה אמונה דתית ותחושת הצדק דוחפים אותם להכריז על הנטייה המינית של הילד כעניין המתיר להם לשבור את הכלים ולהתנגד לכול הצעת פשרה. לדעת כרמון, על הנכסים הערכיים של ישראל כ'מדינה דמוקרטית' מאיימים קולות גוברים של שמרנות ולאומנות, ממש כפי שעלה מהמעורבות של פוליטיקאים, בעיקר ממפלגות ימניות ודתיות, שניצלו את האירוע ונעזרו בתקשורת כדי לעורר רעש ולזכות בנקודות בדעת הקהל של מצביעיהן. באקלים כה נוקשה של ויכוח נוקב קשה לקיים דיאלוג וחיים משותפים, קשה לשלב ילדים הנמצאים בשוליים.

[1] הקטע נלקח מתוך פרק לספר שאני כותב כעת. כל המקורות לכתיבה הושמטו ונמצאים ברשותי.

כתיבת תגובה

דואר אלקטרוני לא יוצג