המושג 'ניהול' נתפס כתהליך מסודר, שיטתי, עם תכנון מדוקדק שבסיומו המנהל מעביר הנחיות לעובדים חרוצים שנחפזים למלא אותן ביעילות, תחת השגחתו הקפדנית. אבל אין תיאור יותר רחוק מזה מהמציאות הבית ספרית. מורים נאלצים ללמד בכיתות גדולות, צפופות ורועשות. ה'עובדים' הם ילדים צעירים שלא תמיד מבינים מה נדרש מהם ולעתים קרובות מתעלמים מההנחיות ומפריעים למהלך השיעור. במאמציהם להתמודד עם הבלגן המורים מעדיפים תגובות מהירות וישירות, כאלה שיביאו לתוצאות מיידיות. למשל, איומים, גערות ונזיפות, או מחמאות לתלמידים שמתנהגים כהלכה. בכיתות א' ו-ב' המורות גם נוהגות לרשום על הלוח את שמות הילדים ה"טובים" וה"רעים". אבל במונחים של עלות-תועלת התגובות הכעוסות האלה הן בחירה גרועה. הצעקות משיבות אמנם לזמן קצר את הסדר והילדים חדלים להפריע לחבריהם. אבל נזיפות ועלבונות לא ימנעו את ההפרעות הבאות וגם לא יחנכו את הילדים כיצד להתנהג.
במקום להתייחס לכיתה כמפעל עם עובדים שנדרשים למלא הנחיות, אפשר לשנות את ה DNA הבית ספרי ולהפוך את התלמידים ל'אזרחים שותפים' לתהליך הניהול. בניהול משתף המורים מסבירים לתלמידים מהם התנאים הדרושים ללמידה ולניהול שיעור; ממחישים את הצורך בקשב והקשבה, תוך עידוד לשתף ולתרום. המורה מסביר לתלמידים את שיקוליו, מתייעץ אתם, ממנה קבוצות שעוזרות לו בהכנה וסידורים. מתכונת כזו עוזרת לפתח אקלים שמטפח של יחסי אנוש וכבוד הדדי. השיתוף משמש מנוף לטפוח קהילה שמקנה תחושת שייכות, ערך עצמי והערכה עצמית. השיתוף גם עשוי לצמצם הפרעות והתנהגות בעייתית.
