משחק הוא מאפיין מרכזי וחלק בלתי נפרד מתקופת הילדות. ילדים גילאי 3-6 נהנים לשחק בצעצועים, לבנות בנינים מקוביות, לרקום עלילות ולשחק דמויות שהם מכירים או ממציאים. במהלך משחק ילדים מתנסים בשיתוף פעולה; לומדים לפתור מחלוקות, זוכים בתשומת לב של אחרים, מצליחים לשכנע ילדים אחרים לשנות את דעתם וגם מתנסים במשחקי תפקידים מלאי דמיון. למשחקים חשיבות רבה ברכישה ותרגול של כישורים מוטוריים, קוגניטיביים, רגשיים וחברתיים. למשחק תועלת גם בשיפור קואורדינציה ודימוי גופני, בטיפוח של כושר גופני ובריאות. ילדים משחקים בכל מקום – בבית, בגן הילדים וגם בחוץ – בפארקים, במגרשי משחקים ובטבע, ממש כמו הילד החמוד בתמונה שצילמתי ברומניה.
למרות החשיבות והתועלת של המשחק להתפתחותם של ילדים, יש לו כמה 'אויבים' מערכתיים. נמצא שילדים בימינו פחות משחקים בשכונה ובטבע. הסיבות לכך הן מחסור במתקנים, שיקולי בטיחות וגם פעילויות מתחרות אחרות (כגון מסכים). ההתנהגות היושבנית הזו פוגמות בבריאות, בכישורים הגופניים ובדימוי העצמי של הילדים. גם הפעילות המשחקית בגן הילדים, כך נראה, הולכת ומתמעטת. במאמר שכותרתו "האם גן הילדים הוא כיתה א' החדשה?" מתארים חוקרים אמריקאים כיצד הלחצים שמופעלים על גננות להכין את ילדי הגן לבית הספר, מביאה לצמצום הזמן שמוקדש לפעילות החופשית. המחקר העלה שבתוך 12 שנים (1998-2010) חלה ירידה של 20 אחוזים במספר הפינות לפעילות אמנותית ומשחקית בגני הילדים. כך התמעטו שולחנות החול והמים ופינות התיאטרון וגם הפינות למדע וחקר. עוד התברר שבעבר ילדים בילו לפחות שעה בפעילויות חופשית שהם בחרו. כעת הזמן הזה הצטמצם ב 40 אחוזים והגננות הכפילו ושילשו את הזמן שהן מקדישות למפגשים קבוצתיים, עם דגש על פעילות לימודית של קריאה וכתיבה. למשל הגננות נותנות לילדים למלא דפי עבודה וגם נעזרות בלוח כדי ללמד חשבון. המתכונת המובנית והמשימתית הזו שוללת מהילדים הזדמנויות מצוינות ללמידה לא פורמלית, מונחית דמיון ויצירתיות.
לצד הגורמים המערכתיים, יש גם מקרים פרטניים של ילדים שלא מתאפשר להם ליהנות ממשחק. למשל ילדים עם מחלות כרוניות, כאלה שמאושפזים בבית חולים או ספונים בבית ומתקשים לנהל חיים רגילים. כך נמנעת מהם התועלת של פיתוח כישורים פיזיים וקוגניטיביים, הפחתת הלחץ הנפשי שהם שרויים בו והתמודדות יותר אפקטיבית עם המחלה. גם ילדים עם קשיי קואורדינציה וסרבול מתקשים לבצע את התנועות הדרושות והמשחק שלהם פחות תואם גיל. למשל כשהם נדרשים לשחק עם כפיסים וחלקים קטנים שקשה להם לאחוז אותם. נמצא שילדים כאלה העדיפו יותר לצפות באחרים, להתהלך ממקום למקום, היו יותר מעורבים בסכסוכים ומצב הרוח שלהם היה יותר ירוד ושלילי בהשוואה לבני גילם. גם לקויות חושיות ובהן עוורון ולקות ראייה פוגמים בהתפתחות החברתית והמשחקית של ילדים בגיל הגן. למרות שהכישורים האלה מתפתחים באופן טבעי, נמצא שילדים עיוורים מתקשים מאד להצטרף למשחק של חבריהם והם זקוקים להכוונה ישירה של הגננת. כול המגבלות האלה פוגעות בהתפתחות התקינה של היכולות החברתיות, הרגשיות והקוגניטיביות של הילדים.
המוגבלויות של הילדים, במיוחד כשהן בולטות וניכרות, מסמנות אותם בקרב חבריהם הרגילים וגם בקרב המורים כבעלי כישורים חברתיים יותר נמוכים. ילדים אחרים פחות פונים לשחק אתם, מסננים אותם בתקשורת החברתית הלא מילולית וכתוצאה מכך הילדים עם המוגבלות פחות מקובלים מאחרים. ילדים עם לקויות ראייה מתקשים לפנות ולשחק עם ילדים אחרים. הם גם מאבדים מהר את חוט המחשבה והקשר במהלך המשחק ולא פלא שהם מעדיפים לשחק לבד. עוד מתברר במחקרים על ילדים עוורים שנחוץ להם יותר זמן להתיידד ולהכיר את הצעצוע ולשלב אותו במשחק שלהם.
להתאים את המשחקים
מילת המפתח בסיוע לילדים האלה לשחק היא נגישות, כלומר התאמה של סביבת המשחק והצעצועים ליכולותיהם של הילדים. בשנים האחרונות מסתמנות הצלחות בפיתוח של צעצועים משודרגים שנותנים לילדים מידע נוסף – קולי, רטט וסממנים חזותיים, שמקלים להשתמש בהם. לדוגמה, בניסוי שנערך עם 52 ילדים גילאי 7-11 עוורים או מוגבלי ראיה נתנו להם לשחק בבובות פלימוביל. בגרסה אחת אלה היו בובות רגילות. בגרסה השנייה לכל בובה היו חיישנים שכאשר הילדים נגע בהם הוא קיבל מידע קולי (שהועבר ברדיו) על הבובה והמיקום בו הוא נגע. הממצאים הראו שהילדים נטו יותר לשחק בבובות המשודרגות. משום שהצעצועים האלה היו יותר זמינים הילדים העדיפו לשחק בהם בעצמם אבל הם פחות שיחקו ושתפו פעולה עם ילדים אחרים.
רשימת המקורות עליה ביססתי את הסקירה תתפרסם במועד אחר.
