לא קל לבקש סליחה, במיוחד באשר אנחנו אחראים לעוגמת נפש שגרמנו לילדים והתלמידים שלנו. אמחיש את הקושי הזה בחוויה שהייתה לי לאחרונה כנוסע בטיול מאורגן. טיולים לחו"ל דומים במאפיינים שלהם לכל סביבה חינוכית אחרת. המדריך הוא דמות 'הורית' יודעת כול שמצוידת במידע וסמכות להוביל את המטיילים ולקבוע את הפעולות והתנאים. קבוצת המטיילים, כמו 'תלמידים' או ילדים במשפחה, חשים תלות מוחלטת בדמות ההורית וחוששים להשמיע את קולם.
ובכן, יומיים לאחר שיצאנו לדרך החל השירות המטאורולוגי באותה מדינה להזהיר על סופה מתקרבת. גם נהג האוטובוס הודיע שיסרב לנסוע בתנאי מזג האוויר הקשים שעומדים לפקוד את האזור. אבל מדריך הטיול החליט להמשיך. כעבור יומיים התגברו הרוחות (עם משבים שהגיעו למהירות של כ 150 ק"מ בשעה) ושלג החל לרדת. הסופה שיתקה את התנועה בכל האזור. וכך, מחוסר ברירה, נאלצנו להסתגר בבית המלון, כועסים ומאוכזבים. כעבור יומיים הרוחות נרגעו והטיול נמשך, אבל הטעם המר של השיבוש נשאר עד שהמראנו בחזרה לארץ.
הטעם המר שחשנו, נבע במידה רבה מהתנהגות המדריך. השיקולים והפעולות (או המחדלים) שלו עיצבו את ההבנה ואת הרגשות שלנו. אילו פעל בדרך אחרת אולי לא היינו מתחמקים מהסופה אבל היינו חווים את האירוע הזה אחרת:
- מסירת מידע מרגיעה ומקנה תחושת שליטה. לאורך כל הסופה המדריך מיעט לעדכן אותנו. כדי למלא את הפערים ולצמצם אי-ודאות הרבינו לשאול אותו, החלפנו בינינו פיסות מידע מהתשובות שנתן וחיפשנו (בדאגה ועצבנות) מידע בתחזיות המפורטות של השירות המטאורולוגי.
- התייעצות מגבירה תחושות של שליטה ואחריות למצב. כמעט בשום שלב המדריך לא שיתף אותנו בשיקולים שלו וגם לא התייעץ אתנו כיצד לפעול. נשארנו בערפל של אי-ידיעה וחוסר אונים. אכן, התייעצות עלולה לצייר את המדריך והמורה כדמות הססנית. מהלך כזה גם עלול לעורר חששות ומחלוקת. אבל שיתוף ממחיש ש'כולנו בסירה אחת', מגביר תחושת אחריות ומאפשר לשמוע רעיונות נוספים שעשויים לעזור למדריך ולקבוצה.
- הקשבה ואמפטיה עוזרת להכיל את הרגשות הקשים. לאורך כל המשבר המדריך לא כינס את הקבוצה ולא הקשיב לדאגות; אף פעם לא הביע הזדהות עם עוגמת הנפש שלנו. במקום להקשיב הוא מיהר לעודד ולהרגיע שהכול בסדר. גם הסיכום הכתוב בתום הטיול מנוסח בנימה חיובית-מהורהרת: "הטבע גדול מהאדם ואין צורך להתגרות בו – טוב עשינו שלא יצאנו". אולי הוא חשש שהתייחסות לתסכול ולאכזבה (שלא לדבר על הנזק הכספי בו רבע מעלות הטיול ירדה לטמיון) תדביק לו אחריות לאירוע שמבחינתו היה בחזקת 'כוח עליון'.
- טיפול מידי ושקוף מעניק תחושה של הוגנות. כמו בבית ספר, לא רק המורה אחראי בלעדי לתקלות וגם למנהל יש תפקיד מכריע. במהלך האירוע חברת הטיולים ליוותה את המדריך בעצה וגם בכיסוי כספי של חלק מהנזקים הישירים. אבל החברה כלל לא פנתה למטיילים עצמם ושיתפה במידע, הסברים, הנחיות ואפילו התנצלות ומתן פיצוי. ההתרחשות הזו הזכירה את המשברים בארגונים וחברות מסחריות שנאלצות להתמודד עם חשיפה על הליך יצור פגום ונזק למוצרים שלה (סלמונלה בשוקולד, טעות בהשתלת עוברים). הכחשה, טשטוש ואיטיות בתגובה הם כמה סממנים אופייניים. לעתים הנזק של הטמנת הראש בחול מסב לשמו הטוב של הארגון נזק לא פחות חמור מהנזק הישיר.
הרשימה הזו נכתבת לקראת יום הכיפורים. נדמה לי שבנוסף לערך הדתי-אמוני של החג, יש לו גם ערך חינוכי. הציווי לבקש סליחה מקנה כמה ערכים חשובים: להכיר באחריות שלנו למעשינו, גם כשהם מסבים נזק ופגיעה לאחרים; להביע אמפטיה לרגשות הפגועים שלהם; לגייס כוחות לדבר על עניינים לא נוחים. ויום הכיפורים מלמד אותו על הכוח המרפא של הסליחה והכפרה, שהמדריך שלנו לא ניצל כדי להאיר בהם את הטיול שהשתבש.
